תובנותיי השיווקיות מהסרט – Coldplay – head full of dreams

אז קולדפליי אמרנו :)
ראיתי את הסרט בyes דוקו וייצאתי מוקסמת!
אלה התובנות והנקודות שבלטו לי בסרט ואשמח לקרוא גם את שלכם :)

נתחיל בזה שאני מאוד אוהבת להכיר לעומק סיפורי הצלחה.
קולדפליי היא אחת הלהקות המצליחות בעולם בכל קנה מידה.
כמויות האלבומים המשוגעות שמכרה, כמות האנשים המגיעים להופעות, במדינות בכל רחבי העולם.

פשוט מדהים לראות עסק כל כך מצליח וכן, זהו עסק לכל דבר.
לכן מאוד סיקרן אותי להכיר את סיפור ההצלחה של הלהקה.

אני מודה שאני לא מעריצה גדולה בכלל, אך בשבוע שעבר, כשהייתי חולה, שרועה על הספה ומחפשת מה לראות, הסרט הזה נראה לי מעניין.
כבר בדקות הראשונות שמעתי את כריס מרטין, הסולן והמנוע האמיתי מאחורי הלהקה,
בגיל עשרים וכלום, בחור צעיר ולא מוכר, מחוצ'קן כולו עם גשר על השיניים,
מודיע למצלמה ש"בעוד 4 שנים כולם יכירו אותנו!"

הוא מקריא את השמות שלהם, חברי הלהקה וחוזר על זה:
"אנחנו נהיה ענקיים! ענקיים!"
כך הוא אמר.

לשמוע בחור צעיר ומתחיל שמסכים לעבוד היום (קשה!), תוך ידיעה שיכירו אותו בעוד 4 שנים, זה מדהים בעיני.
רוב בעלי ובעלות העסקים יוצאים ורוצים להצליח מיד.
שיכירו אותם מיד, שיקנו מהם עכשיו.


ההתחלה של קולדפליי לא היתה פשוטה.
אלבומי הדמו שהם יצרו זכו להתעלמות מחברות התקליטים.
הם המשיכו לנסות, להתקשר למועדונים ולבקש להגיע לשיר.
אחד החברים מספר איך הם השתפרו מהופעה להופעה, כאשר גם כשהיה קשה להמשיך:
"כריס האמין בשביל כולנו".

כשאחד המועדונים הסכים לארח אותם, התמזל מזלם ולאחת ההופעות הגיע שדרן רדיו מוכר,
שהתאהב בשיר שלהם. הוא השמיע אותו כמה פעמים ובעקבות זאת, הם החלו לקבל חשיפה.


הקפיצה הגדולה הגיעה כשאחד המגזינים בתחום הגדיר אותם כאחת הלהקות המבטיחות של התקופה.
בעקבות הפרסום, כל אותן חברות הפקה שהתעלמו מהם, חזרו וביקשו לשמוע את הדמו
וקולדפליי חתמה חוזה באחת החברות הגדולות בשוק.

גם זה היה לי מעניין לראות.
כמה למדיות המסורתיות היה כוח פעם – הרדיו, העיתונות.
אם לא היתה שם חשיפה, העסק פשוט לא היה מתרומם.
הם קבעו הכל.
אנחנו חיים בעידן הרשתות החברתיות, כשכל כך הרבה שליטה בידיים שלנו. זה מרגיש מובן מאליו וזה כל כך לא.


הלהקה המצליחה הזו, שממלאת מאות אלפי משתתפים בהופעות, זוכה לביקורות קטלניות מכל כיוון.
מבקרי מוסיקה מזלזלים בשירים, בהופעה, אבל מה שיפה הוא, שהמטרה של קולדפליי מעולם לא היתה ליצור מוסיקת על.
הם לא התיימרו להיות הכי איכותיים בשוק.
המטרה שכריס מרטין הגדיר היתה להתפרסם.

בהתאם – השירים הסוחפים (מי אמר viva la vida), ההופעות המוחצנות, עם הולוגרמות, במה מטורפת, קונפטי, בלונים באוויר, צמידי אורות כדי שהקהל ממש יהיה חלק מהמופע ואפילו החולצות המעוצבות בעיצוב גרפי עם שפה אחידה, החיבוקים לקהל –
הכל מתוכנן כך שהופעה של קולדפליי סוחפת קהל בזכות עצמה.

בכלל לא משנה אם אנחנו אוהבים את השירים.
זו הופעה שרוצים להיות בה וכשמגיעים להופעה, נדבקים "בחיידק".
מתחברים ללהקה וכך זה ממשיך.
כמה שמעתי על אנשים שלא אוהדים את השירים אך מאוד רוצים להגיע להופעה.


הלהקה פועלת למען המטרה שלה ולא למען מה שנכון 'בספר'.
כריס מרטין סיפר על עצמו כילד –
"אני לא מוותר", "אם אתה מרגיש שאתה חייה לעשות משהו, לך על זה. הכל אפשרי".
אלה תפיסות שעליהן גדל וכל כך ברור למה הוא סחף את הלהקה ואת העולם אחריה.
כי זה מה שצריך כדי להצליח.

יש משהו בסרט שכל כך נגע בי.
אמנם יש פה להקת ענק מטורפת, אבל בעצם אלה 4 אנשים.
אנשים שהם כמוני, כמו כולם. בני אדם שהחליטו להצליח.
פגיעים, מבוהלים לפעמים, רבים לפעמים, מבולבלים, טועים ובסוף גם מצליחים.

היה כל כך יפה לשמוע את כריס אומר שבכל פעם הוא מרגיש שהם מתחילים מאפס.
הוא אומר – "גם אחרי 20 שנה, אני מרגיש שאנחנו מנסים לפרוץ".
וכמה שזה נכון!

יש מי שטועה לחשוב שלהצלחה יש התחלה אמצע וסוף וזה כל כך לא ככה!
הצלחה צריך לתחזק וזה מרגיש כאילו שכל יום צריך להתחיל שוב מחדש.
אני כל כך מבינה את האמירה שלו וכמה אותנטיות ואנושיות יש מאחוריה.


עוד אמירה שנחרטה בי מהסרט היא, שכריס מרטין מספר שאת להיטי הלהקה לקח לו 10 דקות לכתוב,
אבל הוא היה צריך לכתוב עשרות שירים לא טובים כדי להגיע לטוב והמהיר הזה בכל אלבום.
כל כך אמיתי.

ולסיכום, פרט דווקא לא מהסרט –
כשקולדפליי הופיעו על בימת הסופרבול לצד ביונסה וברונו מארס הם זכו לביקורות קוטלות.
"כריס מרטין מקפץ על הבמה" בעוד שביונסה מפגיזה בגד גוף וריקוד כמו שהיא יודעת.
אבל זה מה שהם.
זו קולדפליי.

להקה שיודעת להביא לקהל להיטים, לקפץ, לרקוד ולהרקיד.
לתת שואו בפני מאות אלפים, לגרום להם להתאהב בה ואני מאמינה שהם גם אוהבים חזרה את הקהל.
שנים שזה מה שהם עושים ובזכות זה הם מצליחים.

והמבקרים? נו.
את הכסף סופרים במדרגות.

בקיצור, הוקסמתי.
ככה בונים עסק. ככה עושים שואו אמיתי.

ככה מצליחים.
נהניתי ממש ועל הדרך עדכנתי את פלייליסט הריצה בכמה שירים שלהם.

וכאן ההופעה מברזיל-

ברכות לחברים שקראו עד הסוף ובהצלחה לכולנו :)
מיטל צ'סנר

תגובות