מאז שחזרתי מאיסלנד אני מרגישה צורך לכתוב.
אני מרגישה שהשתנה בי משהו בשנתיים האחרונות.
זו הפוגת הקורונה?
הדינמיקה הטבעית של החיים?
ההתבגרות בעסק?
לא יודעת.
אבל זו פעם ראשונה שאני יוצאת לטיול,
לחופש, עם שקט פנימי.
שקט אמיתי.
זו גם הפעם הראשונה שאני נוסעת למדינת טבע מבחירה.
כלומר, נסעתי עם רועי שיצא למסלול ריצה של אולטרא-מרתון 55 ק"מ,
אבל זו הייתה בחירה שלי להצטרף.
לא שיתפתי כמעט שום דבר עסקי משם.
ראיתי כל מיני דברים מגניבים,
התרגשתי מהם, למדתי.
חלק מהם גם צילמתי, אבל לגמרי לעצמי.
ללקוחות שלי המשכתי לענות מרחוק.
פשוט, כי זו לא עבודה בשבילי.
אלה החיים שבחרתי לי ואני אוהבת את העסקים שאיתי.
אז עוצרת, קוראת את מה שחשוב, מגיבה למה שחשוב.
והם? המדהימים האלה?
פרגנו ועודדו ושמחו בחופש שלי.
וזה החופש האמיתי.
שהוא בחירה מלאה שלי.
ללא אילוצים, ללא תחושת חובה לשום דבר.
זה עדיין אולי נשמע כמו קלישאה,
אבל העסק שלי ממשיך לחולל עבורי את החיים שאני רוצה.
ואני אוהבת את החבילה הזו.
את החבילה שדורשת ממני נוכחות יומיומית גבוהה,
מחויבות גדולה, פעילות מתמדת, נתינה.
שדורשת ממני להיות בפרונט, לחדש, לקדם, למכור.
שיחד ובזכות כל אלה,
מאפשרת לי להגיע לכל מקום שאני רוצה ללא מגבלות.
שמאפשרת לעצמי ליצור לעצמי את החיים שמתאימים לי.
אחד הדברים שכל כך בלט לי אצל האיסלנדים,
זו היכולת להציב גבול.
החנויות נפתחות שם לשש-שבע שעות ביום.
המסעדות נפתחות לכמה שעות בודדות, גם אם מדובר באזור הכי תיירותי שיש.
וזה מדהים בעיני.
היכולת לעצור. היכולת להחליט שזה מספיק.
להחליט שההצלחה שלי מגיעה עד כאן,
ואני נהנית ממנה כפי שהיא מבלי להרגיש שפספסתי משהו.
מבלי לרצות להשיג עוד משהו.
כנראה שלא סתם הגעתי דווקא לאיסלנד,
היפה, הבראשיתית, המרתקת הזו.
איך מסיימים?
לא יודעת. אז עוצרת פה ומודה לחברים שקראו.
ואי אפשר בלי כמה תמונות מהמקום הקסום הזה,
המיוחד, המרגש.
מיטל
ויותר פירוט על הטיול עצמו שיתפתי אצלי בפרופיל הפייסבוק הפרטי ובאינסטגרם
